תנ"ך על הפרק - דברים ה - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

דברים ה

158 / 929
היום

הפרק

עשרת הדברות ומעמד הר סיני

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב׃לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃אָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֥ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ כָּל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃וְעֹ֤֥שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥ימצותומִצְוֺתָֽי׃לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָשֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽח׃וְלֹ֖֣א תִּֿנְאָֽ֑ף׃וְלֹ֖֣א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא׃וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָוְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אנכי עומד בין ה' וביניכ'. פי' הרמב"ן שהיה עול' להר ושומע דברי ה' ואומר לעם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים וזה רומז אל כל הנזכר בפרשת בחודש השלישי מתחל' כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר ה' לך רד ועלית. ור"א אמר כי היה אחר מעמד הר סיני פי' פנים בפנים דבר ה' עמכם בסיני ומאותו היום ואילך הייתי עומד בין ה' וביניכם. ואינו נכון והנכון כי ירמוז למה שאמרו רבותינו כי לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהי' לך ושאר הדברות משה הגידם להם וזהו להגיד לכם את דבר ה' לפרש לכם כל דבור ודבור. וטעם בין ה' וביניכם כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינ' יותר מהם כי הרחיקו עצמם כאשר פירש"י שם וזהו כי יראתם לעלות שלא קרבתם כאשר הי' לכם רשות לעלות: לאמר. פרש"י שחוזר על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר. והרמב"ן כתב ולדעתי אין צורך כלל אלא פירושו כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש בא לומר כי הגידו לו בפירוש כן ולא היה רק במחשבה. וכתב הרמב"ן עתה יתחיל במשנה תורה ואמר להם עשרת הדברים ולא שנה כלום באנכי ולא יהיה לך כי מפי הגבורה שמענום וכן בדבור שלישי לא שינה והתחיל לבאר להם שמור במקום זכור על דרך הפשט ועל דרך רבותינו בדיבור אחד נאמרה וביאר להם זה כי הם כולם יודעים זכור והוא הודיעם עתה כי שמור נאמר כמו (עמו. כצ"ל). והוסיף: כאשר צוך ה' אלקיך. ופרש"י קודם מתן תורה במרה. ולפי זה גם במצות כבוד שהוסיף כאשר צוך ה' אלקיך יהי' פירושו כך אבל רש"י לא הזכיר בפרשת מרה אלא מצות שבת ופרה אדומ' ודינין. ור"א פי' כאשר צוך ה' אלקיך במעמד הר סיני. והוסיף כאן: ושורך וחמורך. לבאר שיאסור גם בעובדי אדמה שהם חיי האדם ובענין שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ואמר כאן: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך: וזכרת כי עבד היית. לבאר כי הוא יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח השם לך וגם אתה תניח לעבדך וא"כ יהיה פירושו למען כשינוח עבדך ואמתך תזכור כי עבד היית בארץ מצרים: ע"כ צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. פי' ר"א צוך שתעש' זה ביום השבת. ומה שאנו מזכירים בקידוש היום זכר ליציאת מצרים כמו שאנו אומרי' זכרון למעשה בראשית כתב הרמב"ם כי בדברות הראשונות הזכיר הטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ומדבר בכבוד היום והדורו וכאשר אמר על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו אבל בדברות אחרונות מזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותינו עבדים במצרים עובדים כל הימים על כרחינו ולא היה לנו מנוחה ועל כן הוא מצוה אותנו לשבות כדי שנזכור חסד הבורא עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה והנה השבת בכללה שני טעמים להאמין בחידוש העולם שיש לו אלוה בורא ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו. וכתב הרמב"ן ואינו מחוור אצלי כי בהיותנו שובתים ביום השביעי אין לנו זכירה בזה ליציאת מצרים רק הוא כשאר כל המצות אבל יש בו זכר למעש' בראשית שנשבות ביום ששבת בו השם. וראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול על כן אמר בכאן אם יעלה על לבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציא' מצרי' שהיא לך לראיי' ולזכות והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש כל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית וזה טעם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. והנה לא פי' כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה וגומר שכבר נזכר זה פעמים רבות בתורה אבל אמר בקצר' ויום השביעי שבת לה' אלקיך שהוא ית' שבת בו וינפש. וביאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והי' העולם ושבת ממנו. והוסיף ביאור בדבור כבד: כאשר צוך ה' אלקיך. מפי הגבורה ולפיכך הוסיף: ולמען ייטב לך. כמו שנא' גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. וביאר: לא תענה ברעך עד שוא. לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו בב"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו כי שוא דבר בטל. והוסיף בביאור: ולא תחמוד. שהקדים האשה [בלאו לבד] כי יצר לב האדם באשה רע מנעוריו יותר מבכל העבירות וביאר כי יכנס בכלל החמדה אפי' התאוה כי אם יתאוה לגזול מחבירו מאשר לו ולא יוכל לעשות כן כי חבירו תקיף ממנו או מפני אימת מלכות עובר בלאו. והוסיף: שדהו. לדרוש מה שאמרו במכילתין אי מה הפרט מפורש בנכסים מטלטלין שאין להם אחריות אף כאן אין לו אלא נכסים המטלטלים שאין להם אחריות כשהוא אומר שדהו ע"כ מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה אף כל דבר שהוא קונה ומקנה. ולא יסף. ומתרגמינן ולא פסק פירש"י בפי' אחד שלא היה בו הפסק אלא שוה בתחלה ובסוף. וכתב הרמב"ן והכתוב שאומר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ואמרו ולמה כך לשבר האוזן במה שיכול' לשמוע ואולי בקול השופר היה כן אבל קול השם בעשרת הדברים הי' שוה. והנכון כי האומר לא פסק עשה יסף מן ונאספה שמחה וגיל. תוסף רוחם יגועון שעניינם לדעתו המנע הדבר פי' כי לא נמנע גדלו ותקפו עד שהשלים כל הדברות. ועל הפשט ולא יסף שלא יסף להראות עוד בקול גדול כמוהו: ואת תדבר אלינו. פירש"י התשתם כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כאשר ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו. וכתב הרמב"ן וא"כ יאמר כי הוא דאג להם אבל השם אמר לו כי מיראתו עשו לטוב להם. והענין כאשר פירשתי שם כי הם היו חושבים שירצה להשמיעם כל התורה והרצון היה לפניו להשמיעם עשרת הדברות לבד כאשר בקשו. ודע כי בקשו ממש' שלא ישמעו קול ה' לא ביום הזה ולא לדורו' הבאים דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא אלא יאמינו בנביאים ויעשו כל רצון על פיהם וכן אמר להם משה נביא מקרבך יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מאת ה' אלקיך בחורב: מי יתן והי' לבבם זה להם לירא' אותי. בעבור היות האדם ברשותו להצדיק והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אמר הכתוב כן והוא כלשון בני אדם: ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם. פי' הרמב"ן זו אזהרה על עשרת הדברות שציוה השם אתכם מפיו ואחרי כן מזהיר בשאר המצות שאמרו הם לשמוע ממשה ולעשות ולכך אמר:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך